הקצין הגרמני הוציא נעלי בית ומברשת השיניים
|
הרכבת ממחנה הכפייה עברה בחזית
פרק נוסף ב"סיפורי סבתא": והפעם על אירוח קצין גרמני וקצין רוסי ב"ביתנו" במחנה הכפייה טרנסניסטריה. על "הטיפול המפוצץ" שזכה הקצין הגרמני מידי הפרטיזנים.
קרוב לסיומה של המלחמה הנוראית, מלחמת העולם השניה, הופיע אצלנו, קרי ב"דירה" שלנו במחנה הכפייה טרנסניסטריה, קצין גרמני. הוא ביקש להתאכסן אצלנו.
אבי ז"ל הסביר לו בגרמנית רהוטה ש...אין המקום והתנאים יאים "לקצין דגול כמוהו". ו.. שהוא צפוי להיות הרוג, אם על ידי "הקולגות" שלו או בידי הפרטיזנים והרוסים הנמצאים כבר קרוב לעירנו. לא עזר כלום , האיש רצה לישון. הוא שלף את נעלי הבית שלו, את מברשת השיניים, התמקם לו באחת הפינות, ו.. נשכב על גבי הדלת שנשלפה מתוך בית הרוס והיתה עבורנו מיטה. הוא נרדם מיידית.
אנו, הילדים, עמדנו המומים מסביב. פחדנו מאד כי הוא היה חמוש באקדח, אבל אבא הצליח להרגיע אותנו באומרו שאין נשקפת לנו סכנה מה"אורח" הבלתי רצוי והמסוכן.
בלילה השני , רק אבא ז"ל ואחי יעקב (פרופ' יעקב רנד), העיזו להסתכל החוצה. בחוץ נראו חיילים גרמניים רבים כשהם במנוסה גדולה. מי ברכב ומי ברגל, וכולם, פניהם לכיוון הגשר.
אבא העיר את "הפריץ שלנו" ואמר לו: "קום , רוץ גם אתה, תסתכל לרחוב, כל החברים שלך רצים לגשר". לאט לאט, אסף הגרמני את חפציו ויצא גם הוא לרחוב . לא הוא וגם לא כל יתר הצבא המובס הזה, לא שיערו כי מחכים להם על הגשר . היו אלה הפרטיזנים שחיכו שהגשר יתמלא, והפציצו אותו על כל הגרמנים, הטנקים הסוסים והיתר. כמה כואב שהפרטיזנים הקריבו –ביודעין את חייהם הצעירים למבצע זה איזה גיבורים. אין ספק שגם "הדייר" שלנו זכה לטיפול על הגשר. לא העזנו להיות בחוץ , רק אבא ואחי יעקב עמדו על המרפסת וחזו במחזה "האוירי" הזה, שבו כל הצבא - המכוניות, הטנקים , העגלות והסוסים עפו לגובה למרחק קילומטרים.
הקצין הגרמני הלך, והגיע קצין רוסי
העיר התמלאה בצבא הסובייטי. היתה שמחה עצומה. הרוסים הרעיפו עלינו הטבות שונות. הם הביאו לנו קצת שימורים, סוכר, לחם ,שוקולד – דברים שלא ידענו כבר על קיומם. מאד רצינו לחזור לעירנו דורנה וכעת יכולנו לקוות.
בין הרוסים היה גם קצין יהודי שחיפש ומצא את אבא. הוא ידע שאבי הוא דמות מרכזית ביותר בקהילה היהודית . בביתנו, שהיה חדר אחד בו הצטופפנו מספר משפחות, התנהל הכל: שלוש פעמים ביום התפללו – נכון לומר שאנחנו הילדים גדלנו תוך כדי תפילה. לנו, ורק לנו, היה ספר תורה קטן , אצלנו נערכו הבריתות והחתונות ...
וגם היה אצלנו בית דין קטן בפלוגתאות שונות ...ראיתי אנשים שהגיעו עצובים אל אבא ויוצאים אחרי תקיעת כף יד ובחיוך... הקצין הרוסי שהיה כבר שנים רבות מחוץ לבית, סיפר על משפחתו והשיח את געגועיו. הוא ידע שעבורו המלחמה טרם הסתיימה, כי זו היתה נטושה בכל מיני מקומות.
הוא התחבב מאד עלינו הילדים . היה מרבה לשיר ולנגן על אקורדיון .לימד אותנו שירים רוסים וקזצ'וק. "גולת הכותרת", הוא היה מופיע לפתע פתאום ולוקח אותנו, אותי ואת אחיותי התאומות, מרים ורחל לקונצרטים של הצבא הסובייטי. מי יכול היה להשתוות אלינו. והוא זכה גם לפינוק אצל הורי. אמא הכינה לו לביבות.
אגב לביבות ... אני זוכרת את עצמי מסתובבת בחצר ומוכרת לביבות שאמא הכינה. חיש מהר התרוקנה הצלחת ומיהרתי הביתה, לקבל אספקה חדשה, וחוזרת עם צלחת נוספת למכירה.
נסיעת בלהות ברכבת, והסוף, הכל טוב
כאמור, רצינו הביתה ... והבית שלנו היה וטרה דורניי שבבוקובינה.
כל יום עמדתי עם אבא ליד משרד בו הקריאו שמות המשפחות המורשות לנסוע הביתה. עד היום זכור לי כמה התרגשתי כשהקריאו "משפחת רנד" . אחזתי בידו הנעימה של אבא עד שהגענו אל יתר בני המשפחה והתחלנו מיד לארוז .
השיבה הביתה היתה ארוע קשה ביותר ושנים רבות לא השתחררתי מהחרדה והפחד ממה שעלול היה לקרות לאמא ולאחותי – לו נשארו בשדה באוקראינה.
הכל התחיל עם ההתארגנות לנסיעה בשני קרונות (משא כמובן) של היהודים ניצולי השואה. אבא ניהל את הענין בקרון אחד, חברו בקרון השני . הסיוט היה כבר מההתחלה, כשאמא, אחותי מרים ועוד מספר נשים היו מחוץ לרכבת, והרכבת החלה לנסוע. החלו לרוץ אחרי הרכבת. את מרים אחותי מישהו זרק לתוך הקרון, ידיים רבות הושטו וכולם הצליחו לעלות לרכבת, תוך שהיא נוסעת כבר.
בהמשך, התכנית היתה ששני הקרונות שלנו יחוברו לרכבת שבה נסעו חיילים רוסיים לעבר החזית. בהצטלבות מסוימת אמורים היו לנתק את הקרונות שלנו ולחבר אותנו לרכבת הנוסעת לצ'רנוביץ. החיילים עם הנשק שלהם נסעו ליאסי ששם נלחמו עדיין.
אבל, לא ניתקו אותנו . אבא ידע מיד, כי הוא התמצא בכל מקום ולפי הכתוביות בדרך הוא ידע שזהו המצב. היה לנו עוד סימן ... כל זמן הנסיעה הפציצו אותנו הגרמנים , הם ידעו מי ומה ברכבת והיינו למטרה. הפצצות נפלו ממש מרחק קצר מאתנו וגם מראה זה ליווה אותי במשך שנים. הייתי בסך הכל ילדה כבת 12.
הנסיעה היתה במהירות עצומה וללא עצירה. בבלץ – עיר גדולה בבסרביה, הרכבת נעצרה. אבא וחברו נכנסו למשרד לבירור הענין. ברגע שנבלעו לתוך המשרד, הרכבת התחילה שוב לנסוע איתנו, וכולנו פרצנו בבכי מר . הייתי בטוחה שלא אראה יותר את אבא. אך התערבותו נשאה פרי. פתאום הרגשנו שמנתקים את הקרונות שלנו למסילה צדדית. שני הגברים שלנו הורשו לנסוע אלינו ברכבת אחרת. רכבת זו, משום מה, לא עצרה היכן שאנו שהינו, ואבא וחברו הגיעו ממש אל החזית. שם עצרו אותם באשמת ריגול, לא פחות ולא יותר. מי ששיכנע אותם היה זה כמובן אבא שידע לדבר ולשכנע.
לבסוף שחררו אותם ואמרו להם ללכת ברגל כי רכבת לכיוון השני לא תהיה בקרוב. הם הלכו 10 קילומטר ברגל. אבל אנחנו נותרנו מודאגים ללא ידיעה מה קרה להם. ואז, ראינו אותם מרחוק, קשה להגדיר מהו אושר – בשבילי לראות את אבא מגיע – היה זה אושר עילאי.
מיד כשהגיעו הרכבת התחילה לנסוע.
********************
קצת על המספרת: חנה רנד גור נולדה בכפר ארבורה, מחוז בוקובינה שברומניה, למשפחה חסידית. אביה, אריה יהודה לייבוש, שירת כחייל-צנזור של הצגות תיאטרון בצבאו של הקיסר פרנץ יוזף והיה סוחר זעיר של סיגריות ומלח. אמה יוטא-פייגא גידלה חמישה ילדים וטיפחה פרחים בגינת הבית. המשפחה התפרנסה בכבוד עד שנת 32' השנה שבה הכריז קרול השני, מלך רומניה, על שמיטת חובות. האב שנהג למכור בהקפה לכפריים, התרושש בן לילה, החליט ללמוד שחיטה ומילה ומצא את פרנסתו באלה.
אביה היה אדם מיוחד בשל אישיותו הכריזמטית ושמחת החיים אבל גם בגלל רוחב האופקים שכלל שירי שילר וגתה. המשפחה עברה לעיירת הנופש וודורני-דורנה לאחר שבכור הילדים נפטר מדלקת פרקים בהיותו כבן 12.
במלחמת העולם השניה, בשנת 1941 נצטוו יהודי העיירה על ידי שלטונות רומניה לעזוב את בתיהם ולעלות לרכבת כשברשותם 5 ק"ג שלציוד אישי לנפש. סיומו של המסע בן היומיים בתנאי צפיפות קשים בקרונות משא ובתנאי חוסר וודאות, היה בעיירה בשם אטאקי, שבבסרביה. כעבור שלושה ימים הועברו המגורשים בסירות לצד השני של נהר הדנייסטר, למחנות הכפייה בעיר מוגליב-פודולסק שבמחוז טרנסניסטריה באוקראינה. במשך שנתיים וחצי שהתה המשפחה במחנה. אחיה, יעקב, נלקח לעבודות כפייה. המשפחה התגוררה בחדר קטנטן. האב הועסק כשוחט ולפעמים השתכר רובל תמורת עבודתו. המגורשים סבלו מקור, רעב, מכות, יריות ומחלת הטיפוס שעשתה בהם שמות.
אלו שנותרו בחיים שוחררו על ידי הצבא האדום בשלהי 44' . במאי 45 חזרה משפחת רנד לעיירה אך גילתה כי ביתה נבזז ונתפס על ידי גויים. ב-47' עלו ביחד עם כ- 6000 מיהודי רומניה, שהוסעו ברכבות מכל הערים לעבר נהר הדנובה, לנקודת הגבול בין רומניה לבולגריה. בעיר הנמל בורגס, לחוף הים השחור הועלו לאוניית המעפילים 'מדינת היהודים', שעשתה דרכה לארץ במשך עשרה ימים. הם הצליחו להתקרב כ-60 ק"מ מחופי הארץ אך על האוניה השתלטו הבריטים שהובילו אולם בסופו של דבר לקפריסין. חנה עלתה עם אחיה לארץ ועד מהרה הצטרפו ההורים. בשנת 1949 השתקעו במעברת פרדס חנה.
יהודית
1. רותי אברהם היקרה, האנרכיסטים מתכננים שואה שניה !