המעשה שדודו טופז עשה הוא מעשה נורמטיבי לחלוטין !!!
|
מה שעשה דודו טופז, אינו אלא ביטוי שגרתי למדי של חיסולי חשבונות הנהוגים כדבר שבשגרה בעולם התקשורת, זו שכולנו מריעים לה בצימאון דם קולקטיבי. כך בדיוק נוהגים הרבה מאוד בעלי הון ואמצעי תקשורת כדבר שבשגרה ממש. כולנו סוגדים לאותו עגל זהב תקשורתי שהעלה לדרגה של קדושה את אותה תרבות קאניבלית, אלימה וכוחנית, הבטוחה שהמשיחיות של צדקנותה מתירה את דמם של קרבנותיה התורניים. כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לאמסטף שטורף את הידיים שמאכילות אותו, וכיום אפילו מערכות אכיפת החוק רועדות מפחד ולא מעזות להעמיד את כלי התקשורת הגדולים לדין גם כשהם מצהירים בראש חוצות שהם שמים על החוק קצוץ. כמו בעבירת הסוביודיצה, לדוגמא.
מה שעשה דודו טופז הוא מעשה חמור, נפשע, נורא ואיום. יחד עם זאת, למרבה הצער, זה הוא רק ביטוי שונה ונורמטיבי לגמרי לאותה אלימות השלטת בעולם התקשורת, וכולם בישראל מפרשנים את המעשה השגרתי הזה בחד מימדיות שאינה תורמת באמת לביעור האלימות הזו מקירבינו כלל ועיקר.
לדודו אסור לסלוח. אבל גם לנו -לכולנו- שהכשרנו את האלימות כאמצעי מקובל להשגת אינטרסים - אסור לסלוח. אותו צריך להעניש בחומרה אבל אותנו כדאי לחנך מחדש.
אין כל הבדל בין אחד ששוכר בריונים כדי לפוצץ במכות מישהו, לבין בעל הון (שיש לו גם עיתון או כלי תקשורת אחר) שמרסק את השם הטוב של אנשים במקום בית המשפט, וקורע להם את הצורה במסע צלב מתמשך, חסר רחמים, לעיני ואזני ילדיהם ובני משפחותיהם, ולא רק יום אחד כמו שעשה טופז לקרבנות שלו, אלא במשך שנים על גבי שנים של טפילות מלאת ארס, רוע, נקמנות וזדון, שהובילה לא פעם ולא פעמים לא לסתם שברים קלים וחתכים - אלא להתאבדויות של ממש.
האלימות של עולם התקשורת נלהבת להסתער על מעשהו (הנורא כשלעצמו, חייבים להדגיש ללא פשרה!) של דודו טופז בדיוק כמו שהאלימות של עולם הכמורה שמחה להטיף מוסר נגד אלימות של אחרים בעוד ששורותיה של הכנסיה מזוהמות במעשי אינוס-קטינים שיטתי, אכזרי רחב ומתמשך. אם תפשיטו את המסיכות מעל פניהם של כל אותם מטיפי מוסר צבועים, תגלו שהם בסך הכל עושים מה שפרוייד קבע: צדקן מטיף בדרך כלל בקולי קולות נגד מה שהוא העצמו מסתיר בתוכי תוכו.
הדברים האיומים והחמורים שעולל טופז לשירה מרגלית, אבי ניר ובועז בן ציון חמורים בעיני בדיוק כמו חיסולי החשבונות המאפיוזיים שמתנהלים אצלנו בתקשורת בשגרת יום ממש, כשכולנו מלקקים את השפתיים נוטפות הדם שאנחנו קוראים בכל יום בעיתון. לצלוב קרבן כלשהו שנים על גבי שנים אינו חמור פחות מלהפליק למישהו יום בהיר -אחד בלבד- מנה אחת אפיים.
זה נכון לגבי אריה דרעי, אביגדור ליברמן, שמעון שבס, חיים רמון, שרה נתניהו, דניאל פרידמן, מרגלית הר-שפי, משה קצב, עמיר פרץ, דני דנקנר, שרי אריסון, בלה וינשטוק, ועוד המוני קרבנות של תקשורת רודפת עד מוות, מוצצת דם, מוציאה להורג, מעלילה אחוזת אמוק, שינאה, בוז וכופה תפירת תיקים כדי להצדיק בדיעבד מחול מוות שסומן מראש.
טופז הוא בעל הון ששכר בריונים כדי לתקוף באלימות מכוערת איומה ואסורה אנשים על לא עוול של ממש בכפם.
כך בדיוק נוהגים הרבה מאוד בעלי הון ואמצעי תקשורת, כדבר שבשגרה ממש. הם מתעללים בראשי ממשלה, בנושאי תפקידים ציבוריים, בקציני צה"ל, במשרתי ציבור ובאזרחים שעירים לעזאזל, כתחליף זול ומזוייף של ההליך המשפטי כולו, ההופך להיות חסר משמעות לחלוטין, כי התוצאה נכפית על פסק הדין באוירת העליהם שבו השופט חייב להחליט לא אם הוא נגד הנאשם באופן אישי אלא אם הוא בסך הכל בעד לחזור הביתה בשלום או שיחסלו גם איתו חשבונות.
כולם קרבנות של אותה תרבות קאניבלית, אלימה וכוחנית, הבטוחה שהמשיחיות של צדקנותה מתירה את דמם של קרבנותיה התורניים, בעוד שבעצם חמור מעשה הרדיפה התקשורתית אחוזת האמוק ונוטפת השינאה הזו, מהעילה המקורית עצמה, וכל הר מוליד בצורה מאולצת למדי בסופו של דבר איזה עכבר, שאותו אפשר למצוא אצל כל אזרח הגון, אם רק יפשפשו גם במעשיו ובעברו בקנאות ופולשנות זהה לשיער לעזאזל התורן של תרבות הקאניבליזם התקשורתי הזה.
אשר על כן, התנהגותו של טופז היא נורמטיבית לחלוטין, במדינה שבה הנורמה היא להיות פסיכופת.
תקשיבו למילים של אריק איינשטיין. הן היו נכונות אז, ומאז נכתבו הן הפכו משיר נחמד לאני מאמין של מדינה שלמה. מתורה שבעל פה לעשרת הדיברות. מתיאור קיצונות של מספר סוטי מין מתוסכלים ועבריינים בנשמה שהשתרבבו בזמנו לעולם העיתונות במסווה של מטיפי מוסר לאומיים, לנורמה של מדינה שלמה, שהפכה את הקאניבליזם, את החגיגה על הדם, את ההוצאה הפומבית להורג תוך מחול ציבורי אחוז טירוף ותאוות דם לתרבות, לאלוהים ולבית המקדש שלה.
